כל הדברים הם שיעורים שאלוהים רוצה שנילמד
פברואר 2004: התעוררתי באישון לילה כדי ללכת לשירותים,וכשחזרתי למיטה הרגשתי שרגלי השמאלית אינה מגיבה.
לא הצלחתי להרים את עצמי למיטה. נזכרתי כי בדרכי חזרה מהשירותים ראיתי את המפתח נעוץ בדלת, כך שאין טעם לצלצל לאף אחד שיש לו מפתח של הבית. שנייה לאחר מכן מעדתי והתיישבתי על הרצפה, חייגתי 100, קו החירום של המשטרה, והודעתי להם שאני במצוקה ושעליהם לפרוץ את הדלת משום שאיני יכולה להגיע אליה.
נתתי להם את הכתובת, ולאחר מכן כנראה איבדתי את ההכרה. מרגע זה איני זוכרת דבר; התעוררתי רק בבית החולים ביחידה לטיפול נמרץ במחלקה הנוירולוגית, ושם הובהר לי שלקיתי בשבץ מוחי.
באותה עת לא היה לי מושג במה מדובר. אירוע מוחי או שבץ מוחי הם מצב של הפרעה פתאומית באחד מתפקודי הגוף עקב אי-סדירות באספקת הדם למוח. במצב זה מאגרי החמצן והסוכר של רקמת המוח מוגבלים (פעילותה התקינה של רקמת המוח צורכת כמויות ניכרות של חומרים אלו).
לאחר הפרעה של כעשר שניות בזרימת הדם מתחילים תאי המוח להראות סימנים של תפקוד לקוי.
לאחר כשלושים דקות של הפרעה באספקת החומרים עתירי האנרגיה עלולים סימנים אלו להפוך לנזק בלתי הפיך ברקמה המוחית, נזק שנכנה אוטם מוחי. אני נפגעתי בחלק הימני של המוח ובפלג גופי השמאלי שהפך משותק מהרגל, דרך היד ועד הפנים. לפני השבץ לא הכרתי אף אדם שזה קרה לו, ולא ראיתי את עצמי כמועמדת ללקות במחלה כלשהי.
אני איה, אישה בת 51, ספורטאית, לא מעשנת ובלי גרם שומן מיותר בגופי או בדמי. מלבד מצבי הגופני המעולה תקף אותי השבץ בתקופה פורייה ושמחה, שבה המגע שלי עם העולם היה מלא אהבה ושפע. הוצאתי לאור ספר שתרגמתי בשם "שיעור באהבה - קורס במערכות יחסים זוגיות" שזוכה להצלחה; היו לי ארבע קבוצות נפלאות של הקורס בנסים שאותן הנחיתי אצלי בבית, וארבע קבוצות נוספות שהנחיתי במסגרת "מהות החיים", ארגון גג המאפשר למנחים לפעול מתוך התחברות לחזון ולערכים הבסיסיים של מהות החיים. "מהות החיים" הוא ארגון שהקימה שרי הריסון העוסק במודעות. מטרת הארגון היא זריעת זרעי התפיסה, שלפיה לכל אדם הבחירה והיכולת להביא לשינוי בחייו ולהגיע לשלום פנימי עם עצמו ועם סביבתו.
כשהתעוררתי היו לצדי אחותי, גיסי משה ואבי בן ה-93 שאין כמותו. הוא האדם הנפלא ביותר בקיומי, שמפנק אותי גם היום ומזכיר לי כמה אני אהובה.
אחותי סיפרה שבאותו שלב לא הצלחתי לפקוח את עיניי אף שניסיתי בכל כוחי, בעיקר משום שאבי ישב לידי וביקש: "איינקה, בבקשה תפקחי את העיניים". בערב הראשון הגיעו לבקר אותי בבית החולים רבות מתלמידותיי, וכמובן היו שם אבי, אחותי חנה ובעלה משה, שני בניהם ובנות זוגם. כולם הרעיפו עליי כל-כך הרבה אהבה.
באותו שלב כבר התברר שלא נגרם לי כל נזק קוגניטיבי. זכרתי אפילו מספרי טלפון. כאשר מעדתי ונפלתי היה ישע (חתול אנגורה כסוף בעל עיניים בצבע דבש, יצור מרהיב עם גינונים של בעל בית שטיפחתי בלי גבולות) על המיטה שלי ונעץ בי את עיני הדבש שלו.
כאשר אושפזתי לקחו אותו לביתם תלמידתי אילן ובעלה איציק. אילן הייתה בחודש השביעי להריונה והיא סיפרה לי שישע ישן על בטנה, כפי שנהג לישון על בטני מדי לילה. ביקשתי מאילן לא להרגיל את ישע לישון על בטן הרה, פן יפעיל עליי לחץ אחר כך בימיו הראשונים של ישע בביתי הוא לא התמסר לליטופיי וחמק מהם בתנועות מעליבות המייחדות חתולים. אחרי כחמישה חודשים שבהם אהבתי אותו ושחררתי את כל תחושת הלבד והבדידות, חליתי במחלת נשיקה. בלילה הראשון למחלה מצאתי אותו ישן על החזה שלי, על לבי. זה היה המגע האוהב הראשון של החתול בחיי. סיפורים רבים קושרים חתולים לאנרגיית ריפוי, אני מחזקת אותם. השהייה בבית החולים כשאני מנותקת מישע ומעוד חתולי מדרגות שאני מטפחת הדגישה את הריק הגדול מאוד בחיי, ואולי אפילו את הבדידות במהלך האשפוז.
געגועיי לישע היו עצומים וביקשתי מאילן להביא לי אותו. כשהוא הגיע היו סביבי הרבה אנשים, הוא נבהל ולא זיהה אותי כלל. בלעתי את העלבון . הקורס בנסים תרם לי אישית בהתמודדותי עם המצב. הקורס אפשר לי לחיות מתוך אהבה ואושר, ולקבל אחריות לכל ההתרחשויות בחיי, גם כאלה שנראות כמו אסון. ידיעה זו נתנה לי תחושה שהאירוע הוא חלק מהתוכנית האלוהית, ושדרכו אני אמורה להראות לעצמי אֵילו עוצמות וכוחות עומדים לרשותי ושכל הדברים הם שיעורים שה' רוצה שאלמד, הכול מדויק והכול מתרחש לטובה. זאת ועוד, הקורס טוען שאני מזמנת את כל האירועים לחיי מתוך החוויה הפנימית שלי שעליה עליי לקחת אחריות.
בערב הראשון לאשפוזי הגיעו למחלקה כעשרים אנשים, רובם תלמידותיי, נשים טובות ויפות עם לב פתוח לאהבה. הקורס בנסים מאפשר לנו להיות כאלה, שכן הוא מזכיר לנו את המהות שלנו שהיא אהבה ואושר. הוא מלמד אותנו שליקום יש השגות על היכולות שלנו, וכך נולדים השיעורים שה' מבקש שנלמד ונדמה לנו שאנו לא שולטים בהם. עלינו רק לחבק את ההתנסות ולבחור לעבור אותה בגבורה ולא כקורבנות של המציאות. הבכי מתחיל כאשר אנו שואלים למה זה קרה דווקא לי. יש לנו את כל היכולות לגדול בזכות ההתנסות אם אמונתנו הבסיסית היא שהעולם יפה וה' אוהב אותנו ולא התכוון לאמלל אותנו. יש רגעים שזה נשמע מלאכותי מאוד, בעיקר כאשר אני חווה קושי וסבל שנראים אמיתיים. כל העת חוויתי תחושה שאכן אני נכה פיזית, אבל יש איכויות שהמחלה הזאת לא תיקח ממני ותמיד אם אבחר אוכל לתת כמו אהבה עוצמה ושמחה.
ברצוני לספר מעט על אבי, שהוא דמות חשובה מאוד בחיי. כמה חודשים לאחר שאמי נפטרה מסרטן, בינואר 1996, עבר אבי בן ה85- לחיות בבית אבות ברמת אפעל. לא עבר זמן רב והוא פגש את לילי, אישה אנגלו-סקסית נחמדה. השיחות ביניהם התנהלו באידיש ובעברית, והוא אמר שהוא אוהב את העברית העילגת של לילי. לילי אפשרה לאבא להיות מה שחלם: מקובל, בולט חברתית ולקבל הרבה מאוד תשומת לב. לידה הוא היה הגבר שרצה להיות. בתקופה זו היה מצבו הכלכלי מצוין. הוא הרגיש צעיר, עשיר ומבוקש, וגמל לה בדרכו הנדיבה. ואכן, היחסים ביניהם היו מקור לתגובות של הסביבה, ובכלל איפה מוצאים זוג זקנים תאב חיים כזה? ביחסים חדשים אלה היה יכול אבי להיות הגבר שחלם להיות, וזאת לעומת יחסיו עם אמי שלא יכלה לשאת את העובדה שהוא שוויצר ודיכאה את הצד הזה בו. עכשיו, בשלהי חייו, ניתנה לו ההזדמנות להרגיש גדול ואוהב ולאהוב כמו שחלם – ממש נס. בתחילת הרומן ביניהם שאלנו אותו בת כמה היא, והוא השיב שהיא מבוגרת ממנו בשנה אחת; לימים התברר שהיא מבוגרת ממנו בשלוש שנים, ואף נולדה בתאריך הולדתי - 26 בספטמבר. לילי אפשרה לאבא להיות גדול יותר מכול, והמציאות פשוט התגלה כאן בתפארתה. במקום מילים היו מגע, השראה והכול קיבל עוצמה קוסמית. במצב כזה אנחנו מתחילים להרגיש שיש סדר ודיוק בתוכנית האלוהית, ומוכנים לקבל זאת ואולי גם להשלים עם הקצב. אבי הוא גבר יפה תואר, ונשים צעירות למדי חיזרו אחריו. בינו לחברתו נוצרו יחסי אהבה ומסירות כמו שרק אבא שלי יודע ליצור. נעשתה עליהם תוכנית בערוץ 8, והוא סיפר שם שהוא פשוט נדלק עליה. כששאלו אותו למה הם לא חיים יחד, הוא השיב שהוא רוצה לחיות כמו סטודנט, להיכנס לחדר ולזרוק את הז'קט בלי לוותר על החופש שלו. אבי הוא גבר מלא אהבה ,מעורר השראה ופלרטטן.
למשל, לפני כמה חודשים היו לאבי כאבים בברך. לקחתי אותו לחברתי מיה בר, מרפאה סינית שריפאה אותו במהירות ובאהבה. גם איתה הוא פלרטט! הוא גם אמר לה שבגילו המופלג מה שמטריד אותו זה שהוא לא יכול לרקוד עם לילי, שכן זה הבילוי האהוב על שניהם. הוא גבוה ויפה תואר, ולילי נעה כמו אישה צעירה, היא שומרת על גוף יפה, על קצב מצוין ועל יציבה של נערה. בעבר הוא היה כרוך אחריה כמו נער והיה מקנא בכל גבר שהחליף איתה מילה. בערב הראשון בבית החולים ישב אבי והתלוצץ והפגין הומור ואהבה לכול. היה שם קהל שהוא יודע להעריך. אחרי כמה ימים צלצלה אליי אחת התלמידות וסיפרה לי שהמפגש איתו היה אפילו יותר מעורר השראה מאשר שיעור בקורס בנסים. זהו נס בהתהוותו. זאת המציאות הנסית כאשר האהבה נוכחת. עתה אחזור בסיפורי לתהליך ההחלמה שאני עוברת. חלק מהתהליך הוא לחוות הרבה ריגוש ולהכיר ברגש. למשל, אני בוכה בלי סיבה נראית לעין ובלי שליטה. מעין עצבות משתלטת עליי, פניי מתעוותות והדמעות זולגות מעצמן. כל גילויי האהבה סביבי מרגשים אותי מאוד, ולפי הקורס בנסים אם זה מה שהעולם משקף לי, לזה אני ראויה. אני לא מתווכחת עם זה. אבל כנראה עדיין לא שחררתי את התחושה שאיני ממש ראויה לכל האהבה של העולם. אני באמת נרגשת לנוכח כל האהבה שמרעיפים עליי תלמידי וחבריי שהזדמן לנו באחרונה להיות תומכים וקרובים. אני מבקשת עזרה מה' להיות מסוגלת להשקיע בפיזיותרפיה, שהיא אחת החוויות הקשות ביותר שבהן נתקלתי; זה כואב ומשעמם, אך דומה לקורס בנסים. הקורס בנסים עוזר לנו לחזור למקור שלנו, והפיזיותרפיה מזכירה לגוף שהוא בעצם רק אמצעי לחוויית כל השיעורים שה' רוצה שנלמד. הגוף שלי מבקש להיזכר בתחושות גופניות, בתחושת מגע. היד שלי שכחה מהו מגע, כמו שאנחנו שוכחים שאנחנו אהבה - ואת זה הקורס בנסים מזכיר לנו. זה תמיד מרגש אותי לחשוב על תקופות קשות ועל האנשים הנפלאים שפוגשים בדרך, ואני חשה כך בעיקר עכשיו. אני מלאת חמלה, אהבה ורכות לנוכח התחושה שהעולם מסתדר בסדר חדש למעני, ושאנשים משנים את סדר יומם כדי לעזור לי; לפני שבוע לא הייתה להם שעה כדי להציל את נישואיהם או ללכת לרופא, והשבוע הם מוצאים בשבילי את כל הזמן הדרוש. אבי הגיע לבקר אותי כל יום, עיסה את רגלי המשותקת וניסה להפיח בה חיים. הוא ישב מולי עם פניו הטובות וחיוכו המאיר. חשתי שהוא מתקשה לתפוש את מצבי: מה פתאום נפל סבל כזה על בתו האהובה. 29 במרס 2004: השעה שש בבוקר בבית החולים תל השומר במחלקת שיקום, ואני שוכבת במיטה עם כאבים עזים בלסת, כאילו מישהו מסובב בה פגיון – לסתות נעולות הן תסמין משני לשבץ. נתתי במתנה לשתי הפיזיותרפיסטיות שלי את הספר "שיעור באהבה". אתמול הגיעו אליי הרבה מבקרים עד שנהייתי תשושה; אני שוכחת שעליי להשתמש באנרגיה שלי להבראה שלי, ומקשיבה לתלמידותיי שבאות ובוכות לי על חייהן הקשים במקום לנסות לראות איתי את הדברים באופן אחר, למשל שקבלה ונתינה אחת הן. אחת החוויות הנעימות פחות בהיותי חולה ומסכנה היא העובדה שאנשים באים אליי עם מטען המסכנות שלהם, ממקום של דומה מושך דומה: אני במצבי הקשה מושכת אותם במצבם הקשה. האנרגיה שלנו מושכת אנרגיה דומה. כולנו מכורים למסכנות שלנו כי היא מאפשרת לנו לא לקחת אחריות לחיים. בהתחלה מצב זה קומם אותי, עד שהבנתי שאני נרפאת בהיזכרי שאני מלאת אהבה ושאיני צריכה דבר מהאחר. אני פוגשת כאן אחיות ואנשי צוות רפואי מסורים שמבצעים את עבודתם על הצד הטוב ביותר, במסירות ובחיבה. יש במחלקה אווירה טובה של תמיכה בזכות הצוות ואופן ניהול המחלקה. אני רוצה להדגיש כמה נורא זה להיות תלוי באחר בצרכים בסיסיים כל-כך. זו תחושה קשה ביותר לחכות שייקחו אותך לשירותים כשאינך יכול להתאפק עוד; זה כרוך באי-נוחות ובכאבים עזים. תחושת המוגבלות והמצוקה מחלישה את היכולת לראות את הדברים באור חיובי. אך זה גם שיעור בהכרה בצרכים שלנו וכיבודם. ואכן, גם אישה מפונקת כמוני לומדת לחיות עם תופעות לא פשוטות כמו כאבים, שינה בחדר אחד עם אישה שנוחרת בלילה, וביצוע פיזיותרפיה כאשר כמעט בורחת לי נפיחה. במצבי זה אני לומדת שיעור באהבה, לומדת לקבל את עצמי כפגומה. חיוכי היפהפה התעוות, ואני - שהמצאתי את הגוף - שכחתי איך ממציאים אותו מחדש, איך בוראים הכול מחדש, והרי זו התכונה האלוהית שבתוכי - יכולת הבריאה. עליי לברוא מחדש את כל תפקודי יד שמאל ואת החלק שנפגע במוח; יש עדויות רפואיות ליכולת של המוח לברוא מחדש חלקים שנפגעו. אני ממש מתפללת לשכינה שתחזיר לי את כוחותיי ואת התחושות ביד שמאל. שיעורים שה' רוצה שנלמד, שנאמין שיש לנו יותר עוצמה מכפי שנדמה לנו. נזכרתי גם שלמדתי בקורס בנסים שהטינות והכעסים שלי מאפילים על אור העולם שבי.
כמו כן באו לבקר אותי נורית וצבייה תלמידותיי, דפנה חברתי מירושלים וכן שרי ואיריס חברותיי, והביאו איתן כל-כך הרבה שמחה ואהבה, עד שהרגשתי כמעט שזו זכות להיות כאן. שרי אמרה לי שאם רציתי הוכחה לכך שהעולם אוהב אותי, קיבלתי אותה. גם משה שלו ידידי היה כאן. כולם מופתעים מהתקדמותי המהירה בתנועה ומהעובדה שהדיבור שלי לא נפגע, זה ממש נס. אמרתי להם שה' לא היה לוקח ממני את הדיבור כי 90% מהסקס אפיל שלי הם הדיבור, וה' מבין בסקס אפיל... מספיק שהגוף היפה שלי כבר לא ממש בשיאו. אבל הקורס בנסים מלמד שאני הרבה יותר מגוף, והכרה זו תפחית גם את הסבל הגופני שאני חווה, מפני שהזדהותנו עם הגוף מייצרת רמות סבל גבוהות, ולסבל זה אנחנו מתמכרים.
רינה, אחת מתלמידותיי, באה לבקר אותי לפני כמה ימים. אמרתי לה שאיני יכולה לגרוב גרביון, והיא הניחה את מבטה הרך עליי ואמרה: "איה, המחלה הזאת מאפשרת לך לזנוח תפיסות ישנות שלא משרתות את העוצמה הפנימית שלך, שאינה קשורה ליופי החיצוני. את אסירה של הצורה החיצונית שלך, אין לך חופש שם". זה היה רגע מאיר עיניים ולב.
כולנו מורים ותלמידים. אחת האחיות שליוותה אותי לשירותים הסתכלה על גופי ושאלה אם תמיד הייתי רזה כל-כך או שירדתי במשקל כאן. עניתי לה שתמיד הייתי רזה, והיא חיבקה את מותניי ואמרה שיש לי גוף של ילדה.
כבר שכחתי שיש לי גוף שהיה פעם מקור לגאווה ולעונג גדול. היום יש לי גוף כואב ומוגבל; זו הייתה תזכורת נחמדה אחרי שנים רבות של עבודה וטיפוח, שכן אחרי מה שקרה חשבתי שהוא מעוות ושאין לי עוד חן וסקס אפיל. אבל אם אני נתמכת בקורס בנסים, הרי אני לא גוף. המחלה הזאת העניקה לי את החופש לדעת שאני משוחררת מהצורך להיות פצצה. די עם המתח והשעבוד לרצון להיות יפה מספיק או שכולם יסתכלו בי בכל מקום. לפחות כרגע אני משוחררת מלחץ זה, אם כי ודאי עוד ארצה לחזור להיות בולטת ומיוחדת בצורתי החיצונית; אך זה בעצם מוקד החולשה שלי בחיים.
אחד ממבקריי היה שמעון, גבר שצעיר ממני ב22- שנה ושהיה בינינו רומן קטן. נפגשנו בברֵכת השחייה. הוא הגיע לבקר אותי עם חבר, והערתי לו שאיני במצב המתאים להכיר את חבריו. הוא השיב לי: "איה, את חברה שלי ואני גאה בך, ורק אם לך יש בעיה עם מפגשים כאלה לא אביא שוב חברים".
הם לקחו אותי לטיול בכיסא הגלגלים בקניון בתל השומר, מחזה די סוריאליסטי: שני בחורים צעירים, חסונים ויפים שיכולים להיות בניי עם אישה מבוגרת בכיסא גלגלים. שמעון הלך לצדי ונתן לי יד. בדרך התקשרה אליי מבלגיה אוסנת, אישה שקראה את הספר "שיעור באהבה" ורוצה להתחיל את הקורס בנסים כשתחזור ארצה. זו הייתה זריקת עידוד אמיתית שהכול יהיה בסדר.
הצוות כולו נפעם מכמות המבקרים אצלי. הפסיכולוגית של המחלקה אמרה לי אתמול שדרך המחלה אדע מי באמת החברים שלי. אמרתי לה שאני לא מעמידה אף אחד במבחן חברות, גם כאלה שאוהבים אותי בריאה, יפה ומוצלחת הם חברים טובים בעיניי.
בעבר עבדתי ב"גוטקס" וגם שם נהניתי מהמטבח המצוין שלהם, שבו הייתי אוכלת ארוחות צהריים עם חברתי סיגל. בקיצור, אני פשוט לא יודעת ולא אוהבת לבשל.
אני שוכבת במיטה, השעה שבע בבוקר, ואני שומעת חולה צורח. בעבר הייתי נתקפת כעס בשל כך, אך היום אני יודעת מה זה בכי חסר שליטה ומבינה מהי מצוקה בלתי נשלטת. ההתעלות והחמלה תורמות לכולנו ומאפשרות לנו להרגיש חופש ושקט כאשר אנו כואבים ויכולים לבטא את הכאב.
ברגעי מצוקה קשה (למשל, כאשר אני מתנסה בלשכב במיטה עם שלפוחית מלאה ועם האיום שהסוגרים ייפתחו ולא יעמדו בלחץ הכאב.
וכשמניחים ליד מיטתי כוס מים, אני פוחדת שהיא תישפך עליי מכיוון שרק יד אחת שלי מתפקדת) אני מוצאת את עצמי גם חומלת, רגש שבעבר לא הרגשתי לעתים קרובות. זה שיעור בחמלה - כיום אני מבינה שיש אנשים שאינם שולטים בצרחותיהם כמו שלי אין שליטה בבכי שלי.
היום חנה ומוישה לוקחים אותי לסוף שבוע החלטה אחת חשובה קבלתי עם הכנסי למחלקה שאני לא הולכת לנהל אותה ולדעת כמה אחיות ורופאים צריכים לעבוד או איך הצוות צריך לתפקד. אני צוחקת ואומרת שאני מנהלת רק תמורת הרבה כסף ואם מבקשים ממני יפה
אבל היום פישלתי. התלוננתי על הפיזיותרפיסטים שעומדים בחדר ומדברים בקול רם על חייהם האישיים, מידע שממש לא מעניין אותי, ובכך מפריעים לריכוז שלי הבעייתי בלאו הכי בתקופה זו. בסופו של דבר הצטערתי על כך, שכן הם בחורים מדהימים ובעלי מקצוע מצוינים.
פורים 2004: לא יכולתי לארגן לעצמי תחפושת מגוחכת יותר מפיג'מה של בית חולים וכיסא גלגלים, הרבה דמעות, חיוך עקום והרבה רחמים עצמיים. 15 במרס 2004: יום עצוב. אתמול באחת-עשרה בלילה טלפנה אליי חנה אחותי וסיפרה לי שאבי נפל מהקלנועית, שבר את הרגל ועליו לעבור ניתוח בתל השומר. מיה חברתי התבדחה ואמרה לי: "תראי מה הוא עשה כדי להיות איתך". האירוע הזה מאוד מעציב אותי. את התוכנית האלוהית הזאת אני באמת לא מבינה. חנה אמרה שהייתה לה תחושה שמשהו כזה יקרה כי צרות באות בצרורות.
הפעם כמשפחה אנחנו מבינים שיש לנו כוחות אמיתיים להתמודד עם החיים, ושום דבר לא שובר את רוחנו. ה', אני מתפללת אליך שאבא שלי המתוק לא יסבול, אני שולחת לו את כל האהבה שיש בי, והוא יכול להכיל הרבה אהבה, האבא המדהים הזה, שיודע לקבל ולתת. ישבתי ואכלתי ארוחת ערב, ופתאום נכנס לחדר האוכל אברך לבוש שחורים ושאל מי זאת איה. הוא אמר שדבורה גנני שלחה אותו ושהוא בא לעשות מצווה לחג הפורים. ביקשתי ממנו שייקח אותי לבקר את אבא שלי, והוא נרתם למשימה בשמחה. נסענו במכוניתו, אך ביקשתי שניקח גם את כיסא הגלגלים, כי אני עלולה להיקלע למצוקה ולהזדקק לו. הוא אמר לי בביטחון רב שה' שומר עליי ושאני אחלים ולא אקלע לשום מצוקה. כך המחלה הזאת אולי אפשרה לי לעשות שלום עם הדתיים (ועם עצמי). התחלתי לראות אותם באור טוב יותר, הפסקתי לראות בהם שודדים של המדינה. זה משמח. המציאות חזקה יותר מהכול. אבא שלי הועבר למחלקה לידי כדי שנוכל להיות יחד. עכשיו הוא קרוב אליי. הכול מסתדר. נראה שהוא הגיע הנה בזכות הבחירה שלו להיות קרוב אליי, וגם מפני שהפעלתי כמה דמויות מרכזיות בתל השומר בעזרת דבורה גנני שמזיזה עולמות ומשיגה כל מה שהיא רוצה.
אבא שלי שוכב בחדר עם עורך דין ששלט בשבע שפות, ואחרי פגיעה באונה הימנית הוא נובח היום כדי לתקשר. זה ממש עצוב. אשתו ושתי בנותיו סועדות אותו באהבה ובסבלנות, והוא כעוס ומתוסכל ומכה בשולחן. אשתו אמרה לי שבעבר היה גבר מקסים ועדין ובעל נהדר, וכל תקוותה שלא יאבד את היופי שלו. זו מחלה שמשנה אותנו שכלית, גופנית ונפשית, זו התמודדות עם עולם של קשיים ותסכול.
גם היום אני שוכבת במיטה אחרי פיזיותרפיה וארוחת בוקר ותוהה מה הקושי הגדול ביותר שלי כרגע. אני קוראת ספר שמבקש ממני לפגוש את הדמיון שלי, ספר שקיבלתי במתנה מנאווה ומחווה תלמידותיי, שהן יועצות פסיכולוגיות באריאל. היום אני רעבה ביותר לחיבוק של גבר בגובה שלי, ואני מדמיינת את זה מתרחש; זה כמו סוכר שמומס בגופי המורעב ומעלה את רמת הסוכר בדם. אני חשה רעב אמיתי שדורש ממני לנקוט פעולה, אולי לצלצל לאחד מידידיי שיבוא ויחבק אותי. זה כל-כך משתלט עליי.
בחדרו של אבי מאושפז אדם עם משפחה נפלאה שמצאה בחור קולומביאני העוזר להם בטיפול. ביקשתי שיקדיש לאבא שלי שעה ביום: ירחץ אותו ויעזור לו. זה היה רעיון נהדר, אך היום גירשו אותו מהארץ. אני מרגישה ממורמרת על המדינה המרושעת הזאת; מגרשים דווקא את האנשים שעושים טוב לישראלים ומטפלים בהם במסירות. אנחנו אחראים לכל הרע שאנחנו ממגנטים אלינו מהעולם. רונלדו הקולומביאני היה מתנה, אדם חרוץ, מלא נכונות לעזור, חמוד וחייכן. תראו לי ישראלי כזה. ". הערב עברתי חוויה מיוחדת שבוע בביתם בפעם השנייה. אני כבר הולכת, ולכן משחררים אותי לסופי שבוע. בשבוע שעבר חנה עשתה לי ג'קוזי. אריק האחיין שלי ונילי בת זוגו הביאו לי מלחי אמבט, וחנה שפכה שמן למים. היה כיף גדול, תזכורת להנאה גדולה שנשכחה ממני בתקופה האחרונה. אוגוסט 2004: ארבעה חודשים אחרי שחרורי מבית החולים. אני משתקמת בבית בעזרת עוזרת ונהגת זה מזכיר לי ששאלו פעם את עזר ויצמן איזה מכונית הכי טובה בעיניו והוא ענה מכונית עם נהג.היום אני יכולה לומר שזו אמת גדולה, בעיני זה נכון גם לגבי המטבח מטבח עם מבשלת ורוחצת כילים שתומכות בתפקודיי היום-יומיים.
אני עושה פיזיותרפיה ארבע פעמים בשבוע. שבועיים אחרי השחרור פתחתי קבוצה של הקורס בנסים שבה אני משתפת את החברים במצוקותיי. לעתים אני בוכה בשיעור, כי כפי שאמרתי אין לי שליטה בזה ואני משלימה עם כך. תלמידיי אומרים שזה מאפשר להם להתחבר לחלקים עמוקים וכואבים בתוכם. וזה הריפוי. ואכן, נוצר קורס נפלא שמתקדם נהדר ומתבצעת בו עבודה עמוקה ויסודית. המבט לאחור קשה; עברתי תקופה קשה והתנסות כואבת בכל היבט קיומי, אבל יש לי תחושה עמוקה שמשהו רך מאוד בתוכי קיבל עוצמה שמעולם לא הבאתי לידי ביטוי.
דברים קשים מאוד עלו בי בתקופה הזאת: מי ירצה אותי בתור נכה? איך אמצא זוגיות, שהיא כמיהה כה עמוקה שלי? שיתפתי בנושא זה את חבריי, וחשנו שגם בכיוון הזה יתרחש נס אמיתי. בתחושה זו אני חיה את חיי. מיד כשיצאתי מבית החולים רכשתי מחשב ונרשמתי לשני אתרי היכרויות באינטרנט, שבהם מוצגת תמונה שלי. התמונה אמנם לא עדכנית, אבל כאשר מישהו פונה אליי, אני כותבת לו את מעלליי בחצי השנה האחרונה ומתארת את מצבי. כרגע אני עדיין מתקשה להזיז שתי אצבעות בכף ידי השמאלית ויש לי התקפי בכי בלתי נשלטים. כמה מהגברים שפונים אליי מתייחסים אליי ברכות מדהימה שעד היום חוויתי מעט במערכות יחסים, ואחרים נרתעים. אני כמובן מתייחסת בהבנה לרתיעה, אך מרגישה כאב גדול לנוכח הדחייה. הבנה מעולם לא הכהתה כאב. לפני כחצי שנה הצטלמתי למאמר ב"עולם האישה", והתמונות יצאו יפהפיות. צירפתי אחת מהתמונות האלה לאתרים, ואז הייתה ממש התנפלות. אחותי הציעה לי להוריד תמונה זו כי היא יוצרת ציפיות, שזה לא הזמן המתאים להן. כיום אני נמנעת משיחה על הנושא ומעבירה את המסר במייל. גבר חיפאי אחד קרא את המייל שלי ולמחרת בבוקר התקשר אליי ואמר: "איה, אל תבכי. אני רוצה לבוא, לחבק אותך חזק וללטף אותך ברוך". פגישתנו הזכירה לי כמה אני אוהבת שמחבקים ומנשקים אותי. הוא הזכיר לי את העוצמה המינית שלי מלפני האירוע. עד אז פגשתי כמה גברים: אחד הדיף ריח נוראי של סיגריות, והשני היה נעים הליכות, עדין ומקבל, אך שניהם לא ריגשו אותי. אני ממשיכה לצ'טט בשני האתרים ומחכה לרגע שאבריא לחלוטין.
אחות של נילי, בת הזוג של אריק האחיין שלי, עובדת בחברת תרופות שיוזמת שני מחקרים בתחום שיוכלו להועיל לי, והיא ארגנה את השתתפותי בהם. מחקר אחד מתנהל באוגוסט בתל השומר והוא עוסק בבכי, והאחר מתחיל בספטמבר ונוגע לזריקות שאמורות לשנות את המצב הספסטי של שתי האצבעות בכף ידי השמאלית. השבוע אני מתכננת להתחיל את לימודי הנהיגה שלי, משום שעליי לגשת לטסט מחדש. זו גזֵרה קשה, אבל מובנת. אני עוברת שבעה מדורי גיהינום עם הרשויות, הביטוח הלאומי ומשרד הבריאות - בכל מקום בזבזתי כל-כך הרבה זמן וכוחות. גייסתי את כל כוחותיי כדי לקדם את נושא רישיון הנהיגה והתגברתי על כל הביורוקרטיה הישראלית. אני מאמינה ומרגישה שכוחותיי עומדים לרשותי, ובספטמבר אפתח גם קורס בנסים חדש. כרגע קשה לי להעביר הרצאות מבוא משום שאני בוכה, ואנשים מגיעים להרצאות אלה כדי לחוש עוצמה. אני אחכה, שכן אני מאמינה שה' לימד אותי את השיעור הזה כדי שיהיה לי יותר מה לתת, וזה יקרה בקורסים הבאים שלי. אני צריכה להתחזק גם כלכלית אחרי שבעה חודשים שכמעט לא עבדתי, והוצאתי סכומים אדירים על הַחְלָמָתי, על עזרה בבית ועוד. אלה סכומים שאני מברכת ושמחה שעמדו לרשותי בזכות אבי שהיה כל-כך נדיב ואוהב עמי (בין השאר הוא קנה לי בזמנו מכונית חדשה ואת הכסף שקיבלתי תמורת הישנה יכולתי לשמור לעצמי ). ואני יודעת שכל עוצמותיי חיות בתוכי ויעמדו לרשותי כל חיי. לסיום, אבי ואני השתחררנו יחד מבית החולים. תחילה הועבר אבי למחלקה הסיעודית בבית האבות ונראה כמו שושנה בין החוחים בין החולים שם. אך הוא ברח משם ולא הותיר לנו בררה אלא למצוא לו פתרון הולם. הוא רצה לחזור לחדרו, אבל עדיין לא היה עצמאי. הוא הפחית כעשרים ק"ג ממשקלו ונראה רע. הוא הוחזר לזמן-מה למחלקת התשושים, שבה נמצאה גם חברתו לילי. אך היא עזבה את בית האבות משום שבנה מצא לה סידור בחיפה, סמוך למקום מגוריו. אבי קיבל את עזיבתה ברוח טובה, אבל התעקש שאין לו מה לחפש במחלקת התשושים, ובצדק. הוא דרש מאחותי למצוא לו פתרון, והיא הקדישה לכך זמן ומאמץ רב ולבסוף מצאה לאבי את מריון, עובדת פיליפינית חרוצה ומסורה. היום כולנו חיים בשמחה ובשקט, ומאושרים מהפתרונות שנמצאו. ומהתקדמותנו. אתמול ה25 לאוגוסט העברתי ערב מבוא לקורס בניסים נכחו כ-12 איש ואישה והיה נפלא כמו בימים הטובים. הגיעה תלמידה שלי שבוחרת לעבור את הקורס פעם נוספת ועשתה עבורי את כל העבודה הצליחה לרתום את האנשים שהיו בחדר ולהראות להם איזה ניסים מתרחשים בטבעיות בעולם. והיום ה26 לאוגוסט עברתי בהצלחה טסט נהיגה. הכל חוזר לקדמותו ואני מלאת אופטימיות וכוחות.
